אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ישבתי לארוחת חג עם הבן שלי.
כמעט בכל שנה יש עניין אחר.
והתוצאה — חוזרת על עצמה: הוא נפקד.
לפעמים זה לפני אשפוז,
לפעמים תוך כדי,
ולפעמים — כפי שהוא קורא לזה —
"לא במצב".
השנה נוסף מרכיב נוסף — מצב מלחמה.
ואולי נכון יותר לומר — מציאות מתמשכת של חוסר ודאות.
גם כשנדמה שזה כבר "המצב הרגיל",
יש עליות וירידות שמשפיעות על סף החרדה.
והחרדה — היא מגיעה.
ישנה, מוכרת, נוכחת.
כזו שנולדה עוד בשירות הצבאי,
ומתחברת גם לחרדות אחרות, "יומיומיות" יותר,
שעולות סביב מפגשים משפחתיים:
על מה אדבר?
ישאלו אותי שאלות — מה אענה?
כולם המשיכו הלאה, ואני נשארתי במקום.
ואם תהיה אזעקה בדרך?
וכאן הכי בטוח.
ומה יקרה אם ארצה ללכת מוקדם?
מה שאפשר היה להחזיק עד עכשיו —
יוצא מאיזון.
העומס גדל,
והוא מתפרק לאובדן שליטה,
לאיבוד הדרך,
ושוב — אשפוז.
ובתוך כל זה עולה בי שאלה:
האם אפשר לפעול אחרת לקראת החג הבא?
האם יש משהו שכן נמצא בתחום ההשפעה שלי?
התשובה שמתחילה להתבהר היא עדינה, אבל ברורה:
לא לשלוט בתוצאה —
אלא להתכונן למפגש.
אני בוחרת להזכיר לעצמי, רגע לפני שמחליטים איפה ואיך נחגוג:
להיות קשובה וערנית.
לקבל את המצב כפי שהוא עכשיו.
לשאול — באמת לשאול.
מה יאפשר לך להגיע?
מה יתמוך בך?
מי יכול להיות שם עבורך?
מה חשוב לך שיקרה?
מה אתה צריך לדעת כדי להרגיש בטוח יותר?
וגם — להפנות את אותן שאלות אליי.
כי גם לי יש צרכים.
גם לי יש גבולות.
גם לי יש מקום בתוך התמונה הזו.
ומתוך השיח הזה,
יכולים להיווצר פתרונות יצירתיים.
לא פתרון אחד נכון,
אלא התאמה.
משהו שנבנה יחד,
ומתאים לרגע הזה.
כי במציאות כזו —
אין קבוע, אין מובן מאליו.
יש הקשבה,
יש תנועה,
ויש הסכמה עדינה
להמשיך ולכוון לטוב.